אנו שמחים להעמיד לשירות הגולשים מאגר מידע בתחום דיני גירושין, גישור ונושאים נוספים הקשורים למשפט ומשפחה. מקווים שמאגר המידע יתרום לקוראים ויספק להם זוית נוספת בהבנת תהליכים שונים בעולם המשפט והמשפחה, מידע העשוי להיות רלוונטי לחיי כל אדם בתקופה זו או אחרת של החיים. עם זאת חשוב לזכור כי אין במידע שלהלן כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. ההמלצה הגורפת היא לקבל ייעוץ מקצועי משפטי ו/או אחר לפני כל פעולה המסתמכת על מידע המופיע כאן.

חזקת הגיל הרך

"חזקת הגיל הרך" היא הקביעה לפיה טובתם של ילדים קטנים, פעוטות עד גיל 6 ("קטני קטנים" בלשונו של הדין העברי), היא לגדול עם אמם.

"חזקת הגיל הרך" מעוגנת בהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962: כאשר בא בית המשפט לבחור הורה-משמורן לקטינים יבחר באם, בהיעדר הסכמה אחרת בין הצדדים; או בלשון החוק: "לא באו ההורים לידי הסכם … רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים … כפי שיראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

"חזקת הגיל הרך" מגלמת הנחה חברתית ותרבותית – ויש יגידו אפילו ביולוגית-טבעית – לפיה ההורה המתאים יותר לגדל את הפעוט במקרה של פירוד בין ההורים ומי שנמצא בעמדה לתת מענה טוב יותר לצרכיו של הפעוט הוא האם.

מ"חזקת הגיל הרך" נגזר מערך שלם של זכויות ושל יחסי כוחות בין ההורים המתגרשים.

"וועדת שניט" הוא שמה של וועדה בראשותו של הפרופ' דן שניט, שמונתה בשנת 2005 על-ידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני, לבחון את ההיבטים המשפטיים להסדרת האחריות ההורית בגירושין. בכתב המינוי שלה נתבקשה הוועדה לבחון את הכללים הקבועים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ביחס לשיתוף ולחלוקה של האחריות ההורית בתקופת הגירושין ולאחריה ואת יישומם בפרקטיקה הקיימת בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הדתיים השונים. בפרט התבקשה הוועדה ליתן המלצותיה לעניין הצידוק להמשך תחולתה של "חזקת הגיל הרך" שבסעיף 25 לחוק, בד בבד עם בחינת הצורך לעיגון בחקיקה של הסדרים חלופיים לגבי החלוקה והשיתוף באחריות ההורית בגירושין.

הוועדה עומדת על כך שביסוד "חזקת הגיל הרך" עומדת הנחה לפיה על אף שהחוק ממשיך ומחזיק משני ההורים בצוותא-חדא כאפוטרופסים על ילדיהם, טובת הילד מחייבת את הימצאותו במשמורת אצל אחד מהם בלבד. כתוצאה מכך, מתגוררים הילדים אצל אחד ההורים ולהורה השני מוענקים הסדרי קשר וראייה בלבד. במצב עניינים זה, ההורה-המשמורן הופך, הלכה למעשה, להורה העיקרי – מי שבידו מידה רבה של שליטה על הילד כמו גם על אופן מימושו של הקשר עם ההורה האחר. הוועדה עומדת על כך שהילדים מתגוררים בדרך כלל אצל האם: בתחילה בשל גילם הרך, או בשל הרצון שלא להפריד בין אחים (שחלקם עדיין בגיל הרך), ולאחר מכן, גם כאשר הם גדלים, מכיוון שטובתם מחייבת, שלא לשנות את ההסדר שהתרגלו אליו.

עמדתה של הוועדה היא, שגישה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההתחייבות הבינלאומית שנטלה על עצמה ישראל בעת שאימצה את האמנה לזכויות הילד והתחייבה להתאים את הדין הפנימי שלה להוראותיה. לטענת הוועדה, האמנה מדברת בלשון של "אחריות הורית" שהיא זכות של הילד כלפי הוריו. הוועדה מוצאת שההסדר החוקי בישראל המדבר בלשון של "אפוטרופסות" – שהיא הזכות לשלוט על ענייניו של אדם אחר, במקומו – אינו תואם תפיסה זו. ביטוי זה מבטא, לטענת הוועדה, תפיסה עקרונית לפיה הורים שולטים בילדיהם, ובעת גירושין ניתנת שליטה זו בפועל בידיו של ההורה-המשמורן (או לפחות נתפסת כך). תפיסת האחריות ההורית, שמקדמת הוועדה, משמעה שהילד הוא אדם עצמאי והיא מתרכזת בו; במקום גישת האפוטרופסות המתרכזת בהורה. בעוד אשר על אפוטרופסות יכול אדם לוותר הנה אדם אינו להתחמק מאחריותו ההורית.

לפי הוועדה, תנאי ראשוני לכך שזכותו של הילד תוכל להתממש הוא קיומו של קשר מיטבי ומירבי של הילד עם שני הוריו. הסדרי הראייה והקשר, בעיצובם בדין הישראלי הקיים, אינם מספקים זאת, לטענת הוועדה, כיוון שהם חיובים המתקיימים בין שני ההורים לבין עצמם ולא חובה המוטלת על ההורה-המשמורן כלפי ילדו לקיים את הקשר עם הורהו השני.

הוועדה אף מוסיפה ומציינת, כי במרבית המדינות בהן נהגה "חזקת הגיל הרך" או קביעה משפטית דומה לה, היא בוטלה.

על ההשלכות האפשריות של ביטול "חזקת הגיל הרך" נרחיב בהזדמנות אחרת.

קידום אתרים אורגני קידום אתרים אורגני