הסדרי ראייה

בשנים האחרונות משתנה מרכז הכובד בדיונים משפטיים הנוגעים לענייני משפחה, מרכז הכובד זז מזכויות ההורים להתמקדות בזכויות הילד וטובתו. הסדרי ראיה עוסקים בזכות הילד לקשר טוב ככל הניתן עם הוריו. הסדרי ראייה מגדירים את הזמנים בו ההורים מתראים עם ילדיהם, את הגדרת הקשר ביניהם ואופיו – הנע בין הסדרי ראייה רחבים לצרים במידות שונות. המונח מתייחס, במובן הנפוץ, לקשר עם ההורה הלא-משמורן. כלומר: במצב בו בני זוג התגרשו ואחד מהם (לרוב תהיה זו האם) הוא ההורה המשמורן – ההורה שהילד נמצא בעיקר בחזקתו, יש צורך להסדיר את הזמנים והאופן בו נפגש הילד עם ההורה השני ונמצא עימו בקשר. המטרה העליונה בקביעת הסדרי ראיה היא לספק לילד קשר יציב ומיטבי עם שני הוריו, ורבים לאין ספור המחקרים המצביעים על חשיבותה של נוכחות שני ההורים להתפתחותו של ילד, וכן להבטיח חיי שיגרה מאוזנים ונינוחים, עם מרכז בטוח, למרות המעברים בין ההורים.

מי קובע את הסדרי הראיה?

ההורים יכולים להסכים ביניהם על הסדרי הראייה, במסגרת הסכם הגירושין. במידה ולא הצליחו ההורים להגיע למסקנה יכול בית המשפט או בית הדין הרבני למנות פקידת סעד שתערוך תסקיר ותבחן את המצב המשפחתי, תגיש את המלצותיה, ובית המשפט יקבע את ההסדרים.

הסדרי הראיה המקובלים הם מפגש עם הילדים פעמיים בשבוע (לאחר סיום המסגרת הלימודית), וכל סוף שבוע שני, וחלוקה שווה של חגים וחופשות (כך שבכל שנה לסירוגין יהיו הילדים בחג עם הורה אחר). הסדרים אלו יכולים להשתנות, להיות רחבים או מצומצמים יותר – לכלול למשל סוף שבוע ארוך – מיום חמישי עד ראשון, וכו'. גם לגבי השאלה מי מסיע ואוסף את הילדים יש להתייחס בקביעת ההסדרים, וכיצד מתחלקים בנטל הוצאות הנסיעה (עניין שעשוי להיות משמעותי במקרה בו ההורים גרים רחוק זה מזה).

השאיפה היא שהילד יחיה חיים רגילים ופשוטים ללא תסבוכות מיותרות בגלל היותו נודד בין שני בתים. לעיתים יקבע בית המשפט מרחק מקסימלי שמותר להורים לגור זה מזה, כדי לשמור על מסגרת רציפה. באופן כללי מומלץ להורים לגור בקירבת מה אחד מהשני, גם בשביל שיגרה נוחה, וגם כדי שימי המפגש עם ההורה הלא- משמורן יוכלו להשתלב עם חיי החברה והפעילויות של הילד (למשל הוא יוכל להזמין חברים אחר הצהריים לביתו של האב הלא-משמורן, או ללכת איתו לאירועים של בית הספר).

יש להדגיש כי למרות שהילד נמצא בחזקתו העיקרית של אחד ההורים בלבד, שני ההורים נשארים האפוטרופסים הטבעיים שלו לכל דבר ועניין, ואחראים עליו ועל גידולו. כמו כן אין לעשות קישור בין הסדרי ראייה לתשלומי מזונות של האב. כלומר, גם אם האב אינו עומד בחובתו לשלם דמי מזונות, אין לשלול ממנו את הזכות לפגוש את ילדיו, או יותר נכון – לשלול מילדיו את הזכות לנוכחות אביהם בחייהם.

במידה ואחד ההורים מחבל או מפר את הסדרי הראיה באופן שיטתי, יש בידי בית המשפט אפשרות להטלת סנקציות, כגון – קנסות על הפרת ההסכם, חיוב בתשלום ההוצאות הנגרמות בגלל ביטול המפגש (כגון ביביסיטר), שלילת או צמצום הסדרי הראייה, על מנת שלא לגרום לפגיעה נוספת בילדים המצפים לפגישות לשווא. מניעת הסדרי ראיה על ידי ההורה המשמורן מההורה השני היא דבר חמור מאד, ועשוי לעלות לו בקנס כספי, כתב אישום ואף העברת המשמורת על הילדים להורה השני.

מרכז קשר – במקרים בהם הקשר בין ההורים ברמת סיכסוך גבוהה, ואין אפשרות לתקשורת בסיסית ביניהם, יכול בית המשפט להורות על קיום המפגשים במרכזי קשר מיוחדים שיהוו מקום ניטראלי. זאת גם במקרים בהם מנצל אחד ההורים את המפגש עם הילדים לרעה, למשל להסתה נגד ההורה השני, במקרים בהם מסרב ההורה המשמורן לשתף פעולה עם מפגש של הילד עם ההורה השני, או במצבים בהם יש חשש לפגיעה בילד בזמן המפגש (למשל במקרה של הורה אלים, מכור לסמים או אלכוהול, בעל בעיות עבריינות או הפרעות נפשיות). מרכז הקשר הוא מקום מטעם משרד הרווחה, בו נוכחים עובדים סוציאלים, הבא לאפשר קשר בין הורים לילדים באופן מפוקח ומוגן. נציין פה כי קיימת בעייתיות עם מרכזי הקשר שמגבילים את הספונטניות והטבעיות שבקשר בין הילדים להורה הלא- משמורן, ועלו טענות רבות כנגד הקלות בה רשויות הרווחה ובתי המשפט מורים על קיום הסדרי הראיה במרכזי קשר, והפיכתם לקלף מיקוח לשם השגת מטרות בסיכסוך.